ביטחון, דמוקרטיה ושוויון

יותר מכל מדינה דמוקרטית אחרת בעולם, מדינת ישראל מתמודדת במשך כל שנות קיומה עם הצורך להתמודד עם נטל הביטחון על כל משמעויותיו. נטל הביטחון בישראל עומד היום על כ-5 אחוזי תוצר, דומה לארה"ב וגבוה פי 3 כמעט מנטל הביטחון במדינות אירופה. בהשוואה לעבר, נטל הביטחון נמצא במינימום היסטורי, והוא אינו מהווה עוד איום כלכלי על המדינה. מנגד, אי השוויון בחלוקת נטל השירות תופח לבעיה המאיימת על ביטחון המדינה ועתידה הדמוקרטי.
נטל הביטחון – בעיה כלכלית שמצטמצמת

נטל הביטחון מוגדר כלכלית כאחוז ההוצאה לביטחון מתוך התוצר. בארץ, בשל גודלו של הסיוע האמריקאי, נהוג בדרך כלל להתייחס לנטל הביטחון המקומי, הממומן על ידי אזרחי המדינה (הסיוע אינו מהווה נטל על אזרחי המדינה).
מלחמת יום כיפור והשלכותיה הטילו על המשק נטל כלכלי קשה במיוחד. כך צמח נטל הביטחון מרמות של 6-5 אחוזי תוצר בראשית שנות ה-60' לכ-16 אחוזי תוצר ב-1974. הגידול העצום בהוצאות הביטחון היה אחד הגורמים למשבר הכלכלי של אמצע שנות ה-80'. תכנית הייצוב מ-1985 הביאה לשינוי המגמה, ולירידה הדרגתית בנטל. כיום, נטל בהיקף של 5 אחוזי תוצר אינו מהווה עוד עול בלתי אפשרי והוא אינו מחסום לצמיחה. לכל היותר הוא מאלץ אותנו להיות מעט טובים יותר, פוריים יותר, יצירתיים יותר.
נטל הביטחון בישראל
אחוזים מהתוצר
netel_10_02_14
אי השוויון בנטל השירות – בעיה חברתית שמתרחבת

 

על רקע האתגרים החברתיים חזר השיח הציבורי בנושא תקציב הביטחון להתלהט. לאור הירידה החדה בנטל הביטחון, התמקדות השיח רק בתחלופה בין הוצאות ביטחון לבין הוצאות חינוך, מפספסת, לדעתי, את אחת הבעיות הקשות מולן ניצבת החברה הישראלית בכלל, והדור הצעיר בפרט: אי השוויון בהתחלקות נטל השירות.
נכון להיום, הערכות הן כי רק כ-50% מבני הנוער מתגייסים ונושאים בנטל. 50% האחרים פטורים מכל מחויבות. זהו עוול משווע כלפי המשרתים. על מנת להמשיך במתכונת דמוקרטית-שיוונית, מדינת ישראל חייבת לפצות אותם. מה שנעשה עד היום הוא שולי ומביך.

האופן הנכון, כלכלית, למדוד את הנטל של משרתי החובה הוא על פי ערך התפוקה האלטרנטיבית שלהם – זו שהיו משיגים אילו פנו לשוק העבודה במקום לשירות חובה. זהו הנטל הלאומי, אך זהו קודם כל הנטל הפרטי הרובץ עליהם ועל משפחותיהם. לכן, על המדינה לפזר את הנטל בצורה אחידה יותר, על ידי תשלום שכר מינימום (לפחות) לכל חייל וחיילת המשרתים שירות חובה, לכל תקופת שירותם. כך יעמוד לרשות מי ששירת 3 שנים מענק שחרור של כ-150 אלף שקלים, ולרשות מי שישרת שנתיים – כ-100 אלף שקלים. מענק זה יאפשר למי שהקדיש שנים מחייו למדינה להתחיל את חייו האזרחיים בנקודה כלכלית שוויונית יותר ביחס למי שלא שרת. מנגד, לא יהיה צורך לסבסד, למשל, שכר לימוד באוניברסיטאות. מי ששרת יוכל לממן שכר לימוד מלא באמצעות מענק השחרור. מי שלא שירת, שילך לעבוד כדי לממן את לימודיו.

על פי אומדנים ראשוניים, פיצוי משרתי שירות חובה צפוי להגיע לכ-3 מיליארדי שקלים לשנה – כ-1% מתקציב המדינה. במונחים של צדק חברתי זהו כסף קטן. בלי פיצוי זה, התחום הביטחוני עלול לפגוע עמוקות במדינת ישראל. לא בגלל היקף ההוצאה, כפי שחששנו שנים, אלה בגלל האיום על אופייה הדמוקרטי.
לצורך הגילוי הנאות, אני אם לחייל משרת.

תגובה אחת על “ביטחון, דמוקרטיה ושוויון”

  1. מאת מירי קיכל-בלנקשטיין:

    הרעיון הכי צודק, נכון וכלכלי, יש צורך להעביר את הרעיון בתפוצה גדולה ולנסות להעבירו כחוק בכנסת, נראה לי ששלי יחימוביץ, הרצוג וגם עמיר פרץ ( קצין לשעבר בצבא נכה צה"ל) , איתן כבל שמשרת במילואים בשירות פעיל, יקדמו את הנושא. ו אולי גם ביבי שבנו משרת בצבא….

כתיבת תגובה