לעבור את 2012 בשלום

האטה כלכלית אינה דבר של מה בכך. עם זאת, במדינה מפותחת כמדינת ישראל היא אינה ניכרת באופן גורף ומיידי. ההאטה לא מקלה באופן ממשי את העומס בכבישים, ולמסעדה אופנתית נצטרך כנראה להמשיך לזמין מקום מראש. יתרה מכך, פגיעה חמורה יחושו "רק" 2% – 3% ממשקי הבית – אלה שמקור פרנסתם ייגדע. בקרב שאר הציבור תבוא ההאטה לידי ביטוי ברמות שונות של שחיקה, מחסור במשאבים ותחושה של אי וודאות. האם זה אסון? לא. האם זו בעיה? ועוד איך.

ההאטה בצמיחה אינה גזירה משמיים. עד לא מזמן חשבה ההנהגה הכלכלית, כי די אם נקבע את תוואי ההוצאות הציבוריות במסלול של שיעור גירעון (מהתוצר) הולך ויורד, בדומה ל"טייס אוטומטי", כדי שהמשק "ישמור על מהירות קבועה" – צמיחה של כ-5%. אך המציאות מוכיחה, כי העולם אינו סטטי אלא דינמי. מאוד דינמי. לכן, בעת הזאת על המדיניות הכלכלית לא להיות מקובעת בהחלטותיה, אלא לסרוק מחדש את יעדיה, ולתעדף תחומים מקדמי צמיחה.

בעיית מחירי הדיור היא אחד מהיעדים הדורשים המשך תעדוף, גם אם מסתמן כבר שינוי במחירים. פתרון בעיית הדיור עוד רחוק ומחייב בעיקר הפשרת קרקעות ולא גידול בהוצאות. לפיכך אינו מהווה נטל על התקציב. אמנם כבר ב-2011 בונים בקצב של בין 40 ל-45 אלף דירות חדשות לשנה (לעומת כ-32 אלף עד 2009), אך נוכח המחסור שהביא לעלייה המהירה של המחירים, אפשר אפילו להאיץ מעט את הקצב. הסובלים העיקריים מבעיית הדיור הם בעיקר שכבות האוכלוסייה החלשות יותר, והם גם חשופים יותר לפגעי ההאטה בצמיחה. לכן, טיפול בתחום הדיור גם יאיץ צמיחה וגם יתמוך באוכלוסייה שעלולה לחוש את השלכות התקופה ביתר שאת.

תחום אחר הינו הגברת השוויון במשק באמצעות מערכת המיסוי. הגדלת המס המוטל על העשירים אינה גורמת להם להקטין כמעט את צריכתם (אלא פוגעת בעיקר בחיסכון). מנגד, הפחתה מקבילה (ובאותו גודל) של המס על שכבות הביניים (או הגדלה של מס הכנסה שלילי לעניים) מגדילה מיד את הצריכה שלהם. כך, סך הצריכה במשק עולה ותורם ישירות להאצת הצמיחה. פרק המיסוי של וועדת טרטנברג כתוב ברוח זו. וועדת הכספים מנסה להעבירו עם תוספת חותם משלה. על הצעדים  להיות מיושמים כמה שיותר מהר.

תחום שלישי שתעדופו יקדם את הצמיחה הינו תחום ההשקעות בתשתית. בדומה למישור העסקי, השקעה המניבה יותר מהריבית שמשולמת עליה כדאית גם במישור הלאומי. עם זאת, אף שקיים קונצנזוס ביחס לנזק שנגרם למשק כתוצאה מהמחסור המתמשך בהשקעות, תחום זה היה, היסטורית, שק החבטות של שומרי הגירעון הממשלתי. אלה מיהרו לקצץ בו בכל פעם שהמדינה התמודדה עם ירידה בהכנסות. דווקא בתקופה של האטת הצמיחה, ועל רקע הריביות הנוחות, יהיה זה עוול לא להאיץ את ההשקעה בתשתיות, גם במחיר עליה בהוצאות ובגירעון.

במקביל, כפי שכבר הוחל, על בנק ישראל להמשיך ולהוריד בנחישות את הריבית המוניטארית ולצמצם עד כמה שניתן את פער הריביות ביננו לבין ארה"ב וגוש האירו. פער ריביות קטן יותר יחליש את השקל. חולשה זו תתרום מצדה לכדאיות הייצוא והייצור המקומי המתחרה בייבוא.

לחוששים מתגובת שוקי ההון אזכיר, כי כפי שנוכחנו בכל התקופה האחרונה, השווקים אינם מתגמלים אוטומטית מדיניות של צנע. גם בשוקי ההון יודעים, כי מדיניות צנע פירושה פגיעה נוספת בהתנהלות הכלכלית של המשק. דווקא מדיניות כלכלית מקיפה ואקטיבית, ששמה לעצמה כיעד את עידוד הצמיחה, תזכה לדעתי באימון השווקים הבינלאומיים, גם אם תביא לעליה קלה בגירעון לפרק זמן קצוב.

פורסם במעריב עסקים, בטור "דעת מומחה", 7.12.11

לקריאה נוספת בנושא:
על מיסים וצמיחה
סוגיית הגירעון בתקציב
דירות – זה לא הגודל, זה המחיר


כתיבת תגובה