סוגיית הגירעון בתקציב

בשיח הלוהט על השינוי החברתי-כלכלי הנדרש חוזרת ועולה הדרישה לא-פריצה של המסגרת התקציבית ושמירה על הגירעון (ההפרש בין הכנסות הממשלה להוצאותיה). החשש הוא, כי אי שמירה על יעד הגירעון תהיה חזרה על טעויות העבר. לדעתי, החשש מוגזם.

קצת רקע: לפני 26 שנה, בשנת 1985, מדינת ישראל עמדה על סף פשיטת רגל. שילוב של צורך בשיקום מהיר של הצבא לאחר מלחמת יום כיפור עם התנהלות ממשלתית כלכלית כושלת הביאו את החוב הציבורי לכ-280% תוצר ואת הגירעון הציבורי ללמעלה מ-15% תוצר. לכל אלה נלוותה אינפלציה של כ-500%. רק לצורך השוואה, החוב הציבורי של יוון, אשר ממלאת תפקיד מרכזי במשבר החובות האירופי, הגיע, לפי הערכות, לכ-150%תוצר בשנת 2010, והאינפלציה – ל-4.5%.

מדינת ישראל השכילה להתגבר על בעיותיה בתוך פרק זמן קצר יחסית, והכלכלה חזרה לצמוח כבר בסוף 1987. מאז ועד היום נאבק האוצר על שמירת הגירעון והורדת יחס החוב לתוצר (היקף החובות של מדינת ישראל יחסית לגודל התוצר במשק). הגירעון בישראל גורם ליחס חוב-תוצר לגדול אם הוא מעל 4% תוצר.

הרציונל הכלכלי מאחורי השאיפה להוריד את החוב על ידי שליטה על הגירעון, היא האפשרות לשחרר כסף מתשלומי ריבית לטובת חינוך, בריאות, רווחה, השקעות וכדומה. על חוב גבוה משלמים הרבה ריבית. אילו נאלצנו ב-2011 להקצות לתשלומי ריבית את חלק התקציב שהוקדש להם ב-1984, היינו מאבדים קרוב ל-30 מיליארד שקל. בנוסף, כך קל יותר לשמור על אינפלציה נמוכה ועל ריבית נמוכה.

בשנת 1993 יושם באירופה, במסגרת הסכם מאסטריכט, קריטריון כלכלי להצטרפותה של מדינה כלשהי לגוש האירו. בין מרכיביו הדרישה ליחס חוב-תוצר שאינו עולה על 60%. מדינה שלא השיגה את היעד של יחס חוב-תוצר נדרשת להתקדם אליו בקצב משביע רצון. מאז, מדינה שהחוב שלה אינו גדול מ-60% נתפסת כמדינה שמתנהגת באופן אחראי.

כמו בכל כלל, גם בקריטריון של מאסטריכט יש מידה של שרירותיות. מולו, תורת הכלכלה עושה הבחנה בין גירעון שנוצר לצורך המרצה של השקעות לבין גירעון שנוצר עקב צריכה מוגברת. כאשר גירעון נוצר לצורך הגדלת השקעות, צפוי כי ההשקעות יניבו פירות אשר יאפשרו החזר של החוב, מבלי להגדיל את נטל המס; כאשר גירעון נוצר בגלל צריכה (הוצאות שוטפות), לא יהיה מנוס מהגדלה עתידית של נטל המס.

יחס חוב תוצר של ישראל יעמוד השנה על כ-75%. משרד האוצר מכוון ליישום קריטריון מאסטריכט בארץ מזה שנים. לכן הוא המריץ את הממשלה להוריד את הגירעון בצורה הדרגתית, ל- 3 אחוזי תוצר השנה, 2 אחוזי תוצר בשנת 2012, 1.5 אחוזי תוצר בשנת 2013 ו-1 אחוז תוצר משנת 2014 ואילך. בתוואי זה צפוי יחס החוב-תוצר של ישראל להגיע ל-60% ב-2020 לכל המאוחר.

עם זאת, במציאות הכלכלית שנוצרה, מדינות גוש האירו לא יעמדו בקריטריון מאסטריכט בשנים הקרובות. ממוצע יחס חוב-תוצר שם צפוי להיות שווה לזה שבישראל או גדול ממנו. גם בארה"ב עולה יחס חוב-תוצר לרמה של 75% ויותר. לכן השאלה היא, האם בעת הזו על ישראל להמשיך ולעמול על שיפר תדמיתה הכלכלית בעולם בהנחה שניתן יהיה לתרגם את התדמית המעולה הזו לצמיחה. צמיחה זו תיתן לנו אפשרות להנהיג בהמשך, בהדרגה, מדיניות חברתית רחבה יותר. מנגד, האם לא כדי לנצל את פרק הזמן בו העולם נאלץ להגמיש את הסטנדרטים שלו, ולהגמיש את הסטנדרטים גם אצלנו (לעלות את הגירעון ביחס למתוכנן)?

אם, לדוגמה, נשמור במשך השנתיים הקרובות (2013-2012) על יחס חוב של 2011, אפשר יהיה להגדיל את הגירעון המצטבר בשנתיים אלו בכ- 30 מיליארד שקל, סכום שיאפשר מענה לפחות לחלק מהמועקות שמעלה המחאה החברתית. עם זאת, כדי שפריצה תקציבית לא תהפוך לנורמה, רצוי לסייג אותה רק למטרות השקעה. בהקשר זה, גם חינוך הינו השקעה.

פורסם בטור "בגובה העיניים", מעריב עסקים 8.9.11

לקריאה נוספת בנושא:
לעבור את 2012 בשלום
על מיסים וצמיחה
האטה כלכלית והמחאה


כתיבת תגובה