התשובה למחאת העגלות

אור הנמרצת עבדה אצלנו במקביל ללימודיה באוניברסיטה הפתוחה. כשנולד בנה הבכור התפטרה, כדי להיות אתו ולסיים את לימודיה. בזמן הזה נולד לה בן נוסף. נכון לעכשיו, היא עדיין אינה יכולה לחזור לעבוד אצלנו.

אור גרה בנס ציונה. כדי לשוב לעבוד היא תצטרך לשלוח את בניה למעונות ליום שלם. בגלל מגבלות התחבורה ציבורית, היא תאלץ גם להחזיק רכב. ההוצאה הכוללת, גם לאחר השתתפות משרד התמ"ת בהוצאות המעונות, עלולה להגיע ל-5,500 שקלים, כמעט גובה המשכורת נטו שלה.

בינתיים היא עובדת כמוכרת במשרה חלקית בקניון הסמוך למקום מגוריה והילדים נמצאים במעון חצי יום. זה עוזר לה לא לצאת מדעתה. אור משתתפת במחאת העגלות, ומייחלת ליישום הכרעת בג"ץ להכרה בהוצאות טיפול בילדים לצורך מס.

הכרה בהוצאות הטיפול בילדים לצורך מס הינה הכרה כי הוצאות אלו שמשו לצורך יצירת ההכנסה, ולכן יש לחשב את המס מההכנסה ברוטו, לאחר שהופחתו ממנה ההוצאות שהוכרו. חישוב כזה יפחית משמעותית את תשלומי המס, אליה וקוץ בה, הכרה זו אינה שוויונית. היא מתגמלת בעלי שכר גבוה ומקפחת את בעלי שכר נמוך. משתכרי שכר מינימום למשל משלמים רק כמה עשרות שקלים בלבד כמס, ואין אפשרות להקל עליהם באמצעות הפחתת תשלום המס.

פתרון כלכלי נכון יותר למחאת העגלות נמצא ומוטמע כבר בפעילותו ותקציבו של משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה (התמ"ת). התמ"ת משתתף במימון מעונות, משפחתונים וצהרונים לא רק לאוכלוסייה במצוקה אלא גם לנשים עובדות ולומדות. משרד התמ"ת מפקח על המעונות והמשפחתונים תוך התייחסות לפעילותם החינוכית, לתקינות ולבטיחות, לתזונה, לגודל הצוות, לשעות הפעילות וכן לגובה התשלום. במקביל מפעיל משרד התמ"ת תכנית סבסוד של העלות לפי רמת זכאות. רמת הזכאות נקבעת על פי הכנסת המשפחה לנפש.

הזכאות הינה פרוגרסיבית –בעלי שכר נמוך מקבלים יותר. כך מעודדת הממשלה את היציאה לעבודה ולימודים, הנמנית עם מטרותיה המוצהרות. התשלום שקבע משרד התמ"ת למעונות ומשפחתונים נע בין 1,500 ל- 2,000 שקל לחודש. השתתפותו המקסימלית של המשרד היא כ-1,100 שקלים לילד (לתינוק כ-1,500 שקלים), והיא ניתנת רק ברמות שכר מאוד נמוכות של 1,500 שקלים (ברוטו) לכל היותר לנפש לחודש.

הבעיה היא שההשתתפות יורדת מהר עם העלייה בהכנסה, ומגיעה ברמות שכר ממוצעות לכחצי מההשתתפות המקסימלית, ואז כמו במקרה של אור, היא אינה מספקת. בעיה נוספת היא שהיצע המעונות והמשפחתונים שבפיקוח התמ"ת קטן מדי. כל זה נובע מתקצוב נמוך מדי.

על מנת לאפשר ליותר נשים עובדות ליהנות מתמיכה מקסימלית, נדרשת להערכתי תוספת תקציבית שוטפת של כ-1.5 – 2 מיליארד שקל וסכום דומה נוסף, חד פעמי, להגדלת מספר המעונות והמשפחתונים. בגלל מגבלות תקציביות, אפשר להחליט על חלוקה של תוספת התקציב, כך שתתפרס על-פני שלוש שנים.

אם תחליט הכנסת להיענות לדרישה למימון החינוך בגיל הרך, אני מקווה שהיא תשכיל גם לדאוג ליישומו. אחרי הכול, חוק חינוך חובה מגיל 3 נחקק כבר ב-1984 ועל הפעלת יום לימודים ארוך עד השעה 16:00 החליטה הממשלה עוד ב-1997.

פורסם בטור "בגובה העיניים", מעריב עסקים, 4.8.11

לקריאה נוספת בנושא:
השכר – הצד השני של התסכון הצרכני
התשובה למחאת העגלות
האטה כלכלית והמחאה


כתיבת תגובה